המון הנשים מילאו את מבואות בית לחם, בואכה גדר הפרדת- בטון. ותחת עץ האילן שפעם האהיל על כיפת -רחל, סוככה פרוכת קטיפה כחולה. ואדי כבשן- הדמעות, נתלו בה, ונתנו בה אותות.

כולן היו שם, נמחצות לדבוקה. סככה אנושית לטפטוף מתמשך; זו עם הכובע, שמלמלה את פסוקי התהילים מתוך מסך מרצד, מתחלף לקונית בהודעות 'איפה את?' משפט האלמוות בים הנשים והשלוליות. כתפה נרעדת מהתייפחותה של עטויית השביס השחור, שידה הגרומה ליחכה את שפתיה במתינות כל איימת שדפדפה 'קפיטל' נוסף בתהילים המרוט, לא לפני שליחכה אותו גם בדמעותיה. זו שצווחה 'גיוווווועלד' וחיילות הסדר הפצירו בה 'לבקש בקשה אחת, וללכת', והיא בכתה על צווארה של אמא רחל- 'איך אפשר ללכת?' וגם הן, החיילות בירוק, שסוככו עליה, כאותו אילן עקור משרטוטי 'קבר רחל', לא הבינו, באמת, איך אפשר ללכת?!

שם בצומת מצמררת גו, צינה ירושלמית וגעגוע. בואכה בית לחם, נמצאת מי שמחברת בין כל האמהות שיש, אל אמא אחת גדולה. וכשאני מביטה בפרוכת המתכסה באדים, אני חושבת על אישה, פשוטה כמוני, שרואה רק את אופק השמש של היום, את הרצונות של הרגע, ולא את התפכחות הירח של מחר. מוכנה לעמוד תחת החופה עם מי שכרת עימה ברית נישואים. רואה את עצמי שם, אחות קטנה לרכת עיניים, שמלת כלולות בת שבע שנים, ואבא שמחליף יוצרות. ואני, בשל כל הסיבות בעולם, מגיבה בכל האפשריות; מתעלמת, מוכיחה בשער, מצדיקה את הדין באהבה, מתיישרת ב'כך ה' סובב', 'כל אחד בעיתו ובזמנו'. ופונה להשחיל חרוזים בשמלת הכלולות בלב נקי מאשמה. הכל, רק לא, לוחשת על אוזנה של אחותי- הרי הוא אישך, התקדשי לו. בתחושה פשוטה כזו, שגם מי שנשרו ריסיה בדמעות, לא תבין את עוצמתה של הנתינה.

גם בוויתור הכי כואב שלנו, מסתתרת קומבינה קטנה, נוסח 'גלגל חוזר בעולם'. שכבר יהיה מי שידע מהנתינה הזו-איכשהו, דרכי, או דרכי בעקיפין. אבל רווח גדול של 'פשששששששש' מתמשך ו'כל –הכבוד', נתזים של 'מזרח', והרגשה מרוממת להיות 'מן הנותנים' כבר ניכסתי. עונג כזה שמתיישב היטב בין חדרי הלב ותעלות האוזן ומרכך כל חמיצות הפסד.

אצל רחל, הייתה עבודה פנימית, של כל חושי הלב והרצון הכי בסיסיים שיש. בחיר ליבה גוזז תלתלי צאן אביה, ומחלל לפניהן בשדות בלא תמורה, שבע שנים, בעבורה. היא אוהבת אותו, היא רוצה להינשא לו, הוא עומדת להיות לו לאישה. וגרוע מכל- היא גם יודעת מה תהיה הבררה האחרת, יעקב או עשיו, עשיו או יעקב, אחד מהשניים. איש אוהלים או איש שדה, איש שידו בכל, או איש שהקול בידו, סולם מוצב ארצה, או ראש מגיע השמיימה, האדום האדום הזה, או הקול קול יעקב. אין הרבה בררות, יש תוצאה אחת, נטולת סיכוי. ורחל בוחרת בה, בראש מורם, ובבחירה דוממת, בחירה כזו שלא תתוודע לעולם. רחל עוד תבלע את גלולות ההשלכות של אותה אי-ידיעה, בגבורה, בשתיקה. דודאים יאספו ויושלכו בשדה, ואישה עקרה תתכנס באוהל חיוור.

התור משתרך אל אדרת גלימתה של אמא רחל, וילדותיה המייבבות, מתקבצות ובאות לגעת בשוליה, להיאחז. ויש צפיפות, ומרפקים קפוצים ומתיישרים. נשים ממתינות לבקש על קברה של אמא, ואחרות נפלטות מן הכניסה ודמעות בעיניהן; 'רציתי לבקש, אבל הוציאו אותי משם', 'ארבע שעות נסיעה, ודקה אחת בפנים', חלקן מצודדות וחלקן נמנעות, והשומרות לעד נשארות. גשם מטפטף, בפנים המיה. דפי 'תפילת הודיה' ומיץ ענבים קר לסגולה, טונים מתגבהים של סדרניות- 'לבקש בקשה אחת וללכת'. אישה שנאחזת בבדלי הקיר ומתחננת לדקות נוספות, ועוד אחת שמתכופפת, ונמלטת מהיציאה חזרה פנימה. היא רוצה עוד דקות אצל אמא שלה.

עמדתי בדומייה מול הפרוכת, יד מזרזת עמדה הכן על צווארי. הסתכלתי בפני –הפרוכת, לאישה שידעה נתינה, לאישה שיצרה את מהות הנתינה הדוממת, הלא מודעת. ולחשתי לה- 'את דקות הבקשה שלא בקשתי על קברך, ואת שלוש שעות הנסיעה אני נותנת, נתינה לא מודעת, לאחרת שתבוא אחרי. למדתני להיות מן הנותנות, אלו שלא מצפות לתמורה, כמוך. נתינה לשם נתינה. נתינה שהיא קבלה' והלכתי, ובאה אחרת, ונתנה לאחרת, את רגעיה שלה אצל אמא רחל, שרשרת נתינות, ושתיקה אחת.